<h1>רבינו אשר מלוניל — ב"מ</h1>
<h2>דף יא:</h2>
[ב"מ ק"א ע"א] אלא לעולם יש קנין לגוי בארץ ישראל וכו'. זאת הסברא פירש הרב ר' זרחיה בשני פנים, ושניהם כאחד טובים. ועל מה שהגיה הרב והקשה הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל על פירוש הראשון, תמיהא לי טובא מאי קא קשיא ליה. לי [נראין] דברי הרב בעל המאור נכונים, כי מה שכותב מתחילה ומקבל כחוכר דמי, והגיה הרב על זה הפירוש שבגרסת הספרים ליכא אלא מקבל לאו כחוכר דמי וכו', לא תפש כחוכר דמי אלא לפי דודאי פשיטא מברייתא מדקתני מעשר ונותן לו אלמא כחוכר דמי. דאי לאו כחוכר דמי, חלק גוי המציק אמאי מוטל עליו לעשר. וכמאן דאמר ליה רב כהנא לרב זביד. ומההיא מתני' לא משמע מידי, אבל מהא ברייתא איכא למשמע מינה דכחוכר דמי. ודקנין נמי ואין קנין נמי איפכא מסתברא, אינהו פשטי מינה דיש קנין מדנקט מציק, אבל מאחר דלא מציק אלא שקנאה במעותיו, אין צריך לעשר. אלמא יש קנין וכו'. ותו מאי דכתב הרב בעל המאור ז"ל, ולמאי דס"ד מעיקרא אין קנין ומקבל לאו כחוכר דמי, הגיה הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל על זה, שיבוש, כי מתחילה "מקבל כחוכר דמי" אמרו וכו' לא אמרינן למאי דס"ד וכו', אלא לדחיה שדחה רב כהנא למתני' דאיכא לפרושה ההיא אי לאו ברייתא דאין קנין ומקבל לאו כחוכר דמי.
ומה שפירש בספר המאור על ההיא דגיטין [מ"ג ע"ב] דאמרינן החכירות פטורה מן המעשר, והכא משמע דחוכר חייב, דתנאי היא, ודהתם סבר יש קנין ודהכא סבר אין קנין. והגיה הרב על זה, והא האי תנא דהכא סבירא ליה דחוכר חייב, וסבירא ליה דיש קנין, דברישא דהא [מתנית]ין [דמאי פ"ו מ"ב] החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו, ומוקמינן לה במסקנא ד[יש קני]ן, ואפילו הכי בחוכר חייב, משום דכדידיה דמי. וקשיא בהדיא ההיא דגיטין. אלא על כרחיך ההיא דגיטין בסוריא ודהכא בארץ ישראל. הא נמי תמיהה לי, דאם כן דיש קנין כדמוקמינן, מה לי סוריא מה לי ארץ ישראל. ועוד הלא פירשו להך רישא בירושלמי במסכת דמאי פרק ו' [ה"א] כרבנן דפליגי בהדי ר' יהודה, דהיינו טעמא בחוכר מעשר ונותן לו משום דקנס קנסו חכמים בחוכר מגוי, כדאיתא בירושלמי [שם]. אבל במקבל מן הגוי לא קנסו. ומשום הכי קתני בריש ההוא פירקא [שם מ"א] המקבל שדה מישראל ומן הנכרי חולק לפניהם, כלומר נותן להם חלקם ואין צריך לעשר. דסבירא להו לרבנן יש קנין לגוי בא"י. ובישראל היינו טעמא דאמרינן אין צריך לעשר לא שנא במקבל ולא שנא בחוכר, לאו מדינא קא אמרי אלא מתקנתא, כדאיתא התם קל הקלו חכמים במקבל שלא תבור ארץ ישראל. (ולישראל) [ולרבנן] הוא דאיצטריך ההוא טעמא. אבל לרבי יהודה דפליג עלייהו איכא למימר דסבירא ליה כותייהו בחוכר מגוי, ולאו מטעמייהו משום קנס אלא מדינא דאין קנין לגוי. ומקבל מעשר ונותן לו, או משום דכחוכר דמי כדסברוה מעיקרא אי משום קנסא כיון דשל אבותיו היו אזל ומקבל [אבל במקבל] לא, ולעולם מקבל לאו כחוכר דמי ואין צריך לעשר היכא דלאו של אבותיו היא. אבל אי קסבר יש קנין לגוי לא הוה קניס רבי יהודה אף בחוכר וכל שכן במקבל היכא דלאו מאבותיו היא. הכי סבירא ליה לתנא דברייתא דגיטין דקא פטר בחכירות לגמרי. אבל כשהיא מאבותיו ממש קנסינן ליה, ואפילו נימא יש קנין. והרב לא רצה לחלק ביש קנין ואין קנין אלא לדעת ר' יהודה, דהא שקלא וטריא גביה ואליביה. אבל לרבנן ודאי בהא פליגי, לפי שיטת הגמרא דהכא, דמר סבר קנסינן בחוכר מגוי, וההיא דגיטין סבר לא קנסינן ויש קנין. משום הכי חכירות פטורה לגמרי. וכל [זה הוא] למאי דמסקינן ממתניתין אי לאו ברייתא. אבל מאחר דאוכחינן ממתני' דרבי יהודה אית ליה יש קנין, כדפרשינן לעיל, ובמקבל שדה דלאו מאבותיו ממש ומגוי דלאו מציק פטור לגמרי, (ד)נראה דהכי נמי בחוכר פטור, דהא מקבל וחוכר כהדדי נינהו, וכדאוכחנא נמי מהא דמקבל כחוכר דמי, ואם כן ההיא דגיטין רבי יהודה היא דקסבר יש קנין, ולא קניס בחוכר כלל. ותו לא קשיא מידי. ואפשר לאוקומי לההיא (אפילו) [לדעת] הרב זרחיה [אפילו] בארץ ישראל, וההיא מתניתין דדמאי פליגא עליה. וצריך עיון דברי הירושלמי. מכל מקום לפירושא קמא דפירש הרב ר' זרחיה תמיהא לי, כי לפי הירושלמי דמפרש ביה רבי יוחנן טעמיה דרבי יהודה, משמע דמתניתין דדמאי דמחייב רבי יהודה לעשורי אפילו במציק, משמע דקסבר דאפילו מציק דלית ליה בה קנין מדינא, אפילו הכי אין צריך לעשר אי לאו דאבותיו היא, דקנסינן ליה איידי דחביבא ליה, כדאיתא בגמרא דהכא ובגמרא דהתם. וצריך עיון. וכפירושא בתרא מסתברא לפי הירושלמי, וצריך עיון.
<h2>דף יג:</h2>
[ב"מ מ"ט ע"א] מילט לייטינן ליה. בית דין אומרין מי שפרע מדור המבול יפרע ממך. והלכה כר' יוחנן דערבון כנגד כולו הוא קונה, היכא שנתן לו מקצת דמים סתם וקאמר עד... סתם איפליגו בה רב ור' יוחנן. והלכה כר' יוחנן. ולא שאני לן [בין] מטלטלי למקרקעי (בעימן) [בענין] דאסמכ[תא] לא קני אלא כנגד מעותיו. והלכה נמי כר' יוחנן דדברים יש בהן משום מחוסרי אמנה. וכתב הרב ר' זרחיה בהמאור והני מילי בחד תרעא אבל בתרי תרעי לית בהו משום מחוסרי אמנה, מידי דהוה אמעות לר' שמעון שהן קונות ללוקח לגמרי בחד תרעא, ובתרי תרעי לא קני אלא לענין מי שפרע, כדאמרינן באיזהו נשך [ע"ד ע"ב]. הכי נמי אמרינן בדין מחוסרי אמנה דבתרי תרעי קלש ליה איסורא ואין עליו דין מחוסרי אמנה. וראיה לדבר מהא דאמרינן [קדושין ח' ע"ב] בני רב הונא זבון אמתא עד אתו לקמיה דר' אמי אמר להו פריטי אין כאן נסכא אין כאן. כדמוכח הרב אלפס [שאין כאן מי] שפרע. הילכך מאי דאורי ליה רב ל(ד)רב כהנא למיהדר בזביניה דכיתנא לא תימא כשמעתיה אורי, אלא אליבא דכולי עלמא אורי היכא דשקלינהו לדמי בתורת פקדון למה שכנגדם בלבד, ולא בתורת ערבון כנותן מקצת דמי המקח. ואע"ג דאמרינן עלה דאיתמר, לאו למימר דאזדא רב לטעמיה, אלא למסמכה לה משום דדמי ליה כי ההיא דאמר בשבועות וכו'. ובמתנה מרובה יכול לחזור בו, אבל במתנה מועטת אין יכול לחזור בו. וכל מקח וממכר [כמתנה] מועטת ד[מי].
<h2>דף לו.</h2>
[ב"מ פ"א ע"ב] ההוא גברא דאוגר ליה חמרא לחבריה וכו' מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. ונהר פקוד נהרא דלא פסיק הוא.
<h2>דף מט.</h2>
[ב"מ ק"ב ע"ב] שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי, אם בתוך זמנו משכיר נאמן, אם לאחר זמנו בחזקת שנתן ושוכר נאמן. וכדתנינן נמי בבכור שמת אביו תוך שלשים יום כי האי גונא, ואפילו הם חולקים ביומא דמשלם זמניה, עביד איניש דפרע ביומא דמשלים זמניה ושוכר נאמן, ובשבועה.
